J to K - על מוזיקה קוריאנית במסיבה יפנית

בלילה שבין חמישי לשישי התקיימה מסיבת מוזיקה יפנית בת"א, בהפקת Arama. אני נהניתי מאוד, אבל לא אתן לעובדה הזאת לקלקל לי את התירוץ להתלונן.

אתחיל מהנקודות הטובות:
ראשית, המסיבה התחילה והסתיימה בזמן. שנית, המקום, ששימש כבר מסיבות קודמות, היה מתאים ועם חניה נוחה (חינם). והכי חשוב, המוזיקה הייתה, לרוב, מצוינת.

אבל כיוון שהמסיבה הזאת וקודמותיה נשענות על המוזיקה, מן הראוי שנתייחס גם לנקודות הבעייתיות שהיו בה. המסיבה שווקה תחת הכותרת "+-*-+~J-party - Passover 2011~+-*-+ by あらま (Arama) Productions - המכה ה-11" - מסיבת מוזיקה יפנית לכבוד חג הפסח. לכן ניתן להסיק שפרט למספר מועט של שירים יהיו אך ורק יצירות יפניות מה שלא קרה, ולפי מה שהבנתי רבע(!) מהשירים היו קוריאניים. איך זה קרה?

בפעמים הראשונות שהתקיימו מסיבות מוזיקה יפנית זה היה מושלם מבחינתי. אמנם לא הכרתי את כל השירים (אולי אפילו לא את רובם) אבל הם היו בסגנון שאני אוהב ובשפה שאני מבין פחות או יותר. ממארגני מסיבות ותיקים הבנתי שהייתה דרישה להוסיף שירים ספורים בקוריאנית. בקשה לגיטימית לכל הדעות, שכן יש לנו שירי הטרלה בשבדית וכמה שירים באנגלית, אז למה לא? הבעיה היא שזה לא נגמר שם, ואף היו תלונות שלא היה מספיק מהמוזיקה הקוריאנית.
אם זה היה תלוי בי, הייתי עוצר וחושב למה הם מרשים לעצמם בכלל להתלונן על חוסר במוזיקה קוריאנית במסיבה יפנית, אבל המארגנים הסכימו להגדיל את כמות השירים הקוריאניים.

המספרים עלו ועלו ממסיבה למסיבה ואפילו הגענו למצב שבו יש לנו כמה שרי חובה (למרות חוסר החיבה שלי אליהם אני יכול לזהות שירים חוזרים). השיא היה במסיבת ה-18+ לפני מספר חודשים בה מאוד לא נהניתי מהנוכחות הקוריאנית. תלונות שלי בנושא קיבלו תגובות בסגנון "מוזיקה קוריאנית היא יותר רקידה". אפילו אם זה היה נכון, זה בכלל לא מעניין אותי. גם מוזיקה באנגלית היא רקידה ומסיבתית. אבל זאת לא סיבה למלא איתה יותר מ-20% מכלל רשימת ההשמעה.
בכלל, שיטוט קצר בניקו-ניקו דוגה יעזור לכם למצוא גרסת מסיבות גם לשירים הכי פחות קצביים.
מי שנשאר לסוף המסיבה יודע שהייתה שעה של שירים יפניים (פרט לבודדים) וזה בהחלט "רקיד". אחרת, איך תסבירו את כפות הרגליים הכואבות ב-6 בבוקר?

אם הייתי רוצה מוזיקה אמריקאית הייתי הולך למועדון אחר. אם הייתי רוצה מסיבה של מוזיקה קוריאנית הייתי דוחף להגשמת החזון שלי. גם חובבי קוריאנית הם בני אדם. גם הם יכולים להיות בעלי יוזמה. ואם אני מבין נכון, הם גם יכולים למלא מספרית מסיבה שלימה. אז לא, לא צריך להתחשב בהם בכלל. רוצים מוזיקה קוריאנית? אני מאמין שמארגני המסיבות היפניות ישמחו לעזור לכם לעמוד על הרגליים (ואני יודע שביניכם יש המון אנשים עם יוזמה - אז קחו אותה).

עוד כמה נקודות: הצמידים היו ממש לא נוחים, ואם מראש הייתי יודע שהם למטרת שתיית אלכוהול (דבר שלא הובהר) הייתי מוותר על הצמיד (בכלל, רוב האלכוהול הוא חמץ, לא?). הפופקורן לא היה במקום - גם אחרי שהרחבה נוקתה מעט היא נותרה שומנית וחלקלקה. וצריך למצוא דרך לחתוך שירים בצורה נעימה יותר. זאת הייתה התקדמות, אך עדיין יש מקום לשיפור. גם סדר השירים היה מוזר (מוזיקה מצועצעת מיד אחרי מטאל זה מוזר).

אני אסכם במה שכבר כתבתי - נהנתי וזה מה שחשוב.

כנגד ארבע הגשות

כנגד ארבע הגשות עבדתי השבוע: סתומה, זרוקה, מקודדת וזאת שתהרוס לי את החופשה.

סתומה, מה היא כוללת? מחלקות ופונקציות בלתי מוגדרות והחזרת שגיאות בשגיאות כתיב.

זרוקה, מה היא כוללת? ספר סרוק באנגלית שלאף אחד אין כוח לתרגם את מושגיה המתמיטיים לעברית של התרגול.

מקודדת, מה היא כוללת? שעות של נסיונות להבין איפה הידיים ואיפה הרגליים, רק כדי לגלות שהיא בעצם טלאים שלא קודים שכונסו להם יחדיו.

וזאת האחרונה, אולי במזל, תתן לי לראות קצת אור שמש של חופשת הפסח הקרבה ובאה...

[ואם יש ספק: OOP 2, מרוכבות 3, ממ"ס 1 ומערכות הפעלה 2]

דוכן אמא"י - סקירה היסטורית ועתידו

מהו דוכן אמא"י? כשמו כן הוא - דוכן של אמא"י. עד תקופה זאת קיים ניסיון לגבש תיאור מתאים לעמדה שעברה גלגולים שונים מאז החלה פעולתה בגאקקון 2008 במתכונת מאוחדת של דוכן אמא"י ועמדת המודיעין שהיו קיימים כנראה עוד מהכנס הראשון.

שירותיו של דוכן אמא"י כללו מודיעין מלא (רשימות טלפונים של אנשי מפתח, תכניה מעודכנת, רשימת קוי אוטובוסים שימושיים), הרשמה לחברי אמא"י (בתשלום, עם טפסים ידניים), חלוקת תגים, רשימת הנכנסים חינם ומידע על החברות והארגון עצמו.

אבל דוכן אמא"י, כדוכן שמרכז את צרכי הארגון מול קהל הבאים לאירוע, היה צריך להיות גמיש מספיק כדי לקבל משימות נוספות, למשל, חלוקת תלושי מזון למתנדבים ונקודת מפגש. הדרישות המיוחדות השתנו מכנס לכנס בהתאם לנסיבות, אך שמר על צורתו מספר שנים.

המפגש הראשון שלי עם דוכן אמא"י היה בכנס קיץ של 2009 כמתנדב בדוכן במשמרת צהריים. הדבר הראשון שאני זוכר הוא שלא היה לי תג בכלל (לא ידעתי שאני אמור לקבל למרות שהייתי בתדריך מתנדבים באונ' ת"א בט' באב. כן, אני זוכר את זה כי השערים היו סגורים). קיבלתי תדרוך מא.דוכן אמא"י של הכנס והתחלתי לעבוד.

תגים כמעט ולא התבקשו, ואני זוכר שהיו עד עשרה נרשמים לחברות באמא"י (אני חושב שהם גם קיבלו סיכת אמא"י במתנה). השיטה הייתה טיפה מסורבלת: מילוי טפסים ידני (וצריך לעקוב אחרי המספרים), לטפל בכסף ולוודא שהטפסים קריאים, ולהכניס אנשים שמגיעה להם כניסה חינם מסיבות שונות. לא היה בכלל לחץ, כיאה לצהרי כנס של פעם, וגם כי היינו ממוקמים בחוץ והיו צריכים לגשת אלינו באופן מיוחד. והיה חם גם עם המאווררים. היה נחמד והאחראית ואני שוחחנו כדי להפיג את השעמום.

מסיבה שטרם ברורה לי, החליטו שאני מתאים לתפקיד אחראי כלשהו. קורל, אז א.קופות (אאל"ט), חשבה שמתאים לי להיות אחראי משמרת של הקופות. לשמחתי קיבלתי את תפקיד א.דוכן אמא"י בכנס הבא אחריו.
בהארוקון 2009, בפעם הראשונה בסגל, לא עשיתי הכנות רציניות לכנס וקורל דאגה לכל הדרישות של הדוכן מול אנשי הסגל האחרים. את תפקודי התחלתי רק בסידור הרשימות והפנמת מסמך תקנות הקופות (כיאה לדוכן שעובד עם כספים) ומסמכי הארגון (אודות הארגון, ענייני הרשמה ורשימת הטבות לחברי אמא"י). ביום הכנס נותר לי רק לפקח על מתנדבת הבוקר ולאייש את הדוכן לאורך כל היום. לא כיף.

בין הארוקון לכנס הבא היו לנו יוזמות חדשות לענייני הרישום וגם בחירות. כפועל יוצא מכך שבועד אמא"י רצו להגדיל את האינטראקציה בין הארגון לקהל היעד שלו הוחלט להעלות הצעה לשינוי צורת ההרשמה (חלקות הקבוצה "חברי אמא"י" לשתי קבוצות, עליהן תוכלו לקרוא פה ופה אליהן ההרשמה איננה תמורת כסף). ובגלל העובדה שזה מעיק במיוחד לפענח כתב יד (ועוד של מאות הנרשמים הצפויים), התחיל להתגלגל לו פרוייקט ההרשמה הממוחשבת.

בהנחיית הועד התחלתי לתכנן ולבנות תוכנה שתשמש כטופס הרשמה למועדון אמא"י. ובנוסף לדרישות הסטנדרטיות שהעברתי לשאר חברי סגל באנקה-סאי (פסטיבל סוף-קיץ) 2010 גם ביקשתי 3 עמדות מחשב להרשמה, ושלושה מתנדבים שיאיישו אותן בכל אחת מהמשמרות. לראשונה דוכן אמא"י העסיק 4 מתנדבים למשמרת.

הפעם הייתי אחראי במלוא המשמעות וגם קיבלתי כמה משימות חדשות-ישנות: חלוקת תלושי מזון (ממוספרים), חלוקת פרסים לזוכים בתחרויות, מקום לעצירה של חברי סגל, קבלת בקשות לכריזה על ילדים אובדים וחלוקת עטים. בנוסף לכך, א.תכנים דאג לתגים מיוחדים לאנשי התכנים אותם הם קיבלו ממנו או בהצגת אישור מיוחד שהונפק מראש.

לצערי ולצער כל הנוגעים בדבר, מספר ההרשמות היה זעום, בניגוד למצופה (אחרי הכל, הרשמות חינם ועוד מקבלים הנחות...). לפי דעתי, מכונת הבועות שקיבלנו הצילה טיפה את המצב, אבל הציפיות בעניין הרצון להירשם גרמו לי לדרוש פסיביות מאנשי הרישום, שישבו משועממים אצלי בדוכן עד שחטפו אותם לרישום קוספליי למורת רוחי. ועוד דבר, קיבלתי שלט בגודל A3 קטנטן שציין שקבוצת השולחנות שלי היא דוכן אמא"י (למדתי לקח חשוב מזה).

הוחלט שהדבר לא יחזור על עצמו ועלינו להיערך בהתאם. בינתיים קיבלתי תפקיד סגל באמא"י - מנהל מועדון אמא"י. בעבודה צמודה עם ג'וני וסמדר, חברי הועד שנכנס לתפקידו ממש לפני באנקה-סאי, ועם הילה שמונתה לתפקיד ע.דוכן אמא"י (בתפקיד האחראית על השיווק, לראשונה בתולדות הכנסים) התחלנו להניע כמה עניינים שיווקיים לפני הכנס. אחרי עבודה ממושכת, בזמן שכולנו עסוקים עד מעל הראש בחיינו שלנו, יצא לאור הפרויקט הראשון: דף נחיתה לכנס הארוקון 2001. במקביל הועלו רעיונות שונים שחלקם נפלו (למשל, סרטוני פרסומת לכנס) ורעיונות שעברו (למשל, הבטחת פרס לאיש שירשום הכי הרבה חברי מועדון אמא"י). בעוד שיכולתי להתמקד בעבודת המודיעין שלי, שהיא ללחוץ על חברי סגל שיעבירו לי מידע כמה שיותר מוקדם וארגונו בצורה כזאת שגם אם יקרה משהו המתנדבים יוכלו לעבוד באופן עצמאי, ע.דוכן אמא"י בשיתוף הועד הייתה אחראית על ענייני הטיפול בשיווק.

השינוי העיקרי היה בתפיסה. במקום אנשי הרישום יהיו פסיביים, הם יהיו אקטיביים - אנשי שיווק של ממש. אלה זקוקים לתדריכים שונים ולגישה שונה (ולפרס) כדי להביא את כמות הנרשמים הרצויה. ע.דוכן אמא"י פעלה בצורה מצוינת ואף עשתה כמה דברים שלא העליתי על דעתי כמו כרטיסיות קטנות שבעזרתן ניתן לבדוק ברגע מהן ההטבות הניתנות לחברים. והתוצאות לא איחרו לבוא: מאות נרשמים. אחד לכל חמישה מבאי הכנס נרשם בדוכן אמא"י. מספרים כאלה מאפשרים לועד לפעול ולהשיג הנחות נוספות לכל שאר החברים ולעדכן יותר אנשים על האירועים השונים (אשר ברובם יש גם הנחות לחברי המועדון).
והיה לי שלט ענק, כמו שביקשתי.

דוכן אמא"י גם הפעם קיבל מטלות נוספות: שמירת חפצים חשובים לניהול של הכנס, תרומות מנגה, תרומות לנפגעי רעש האדמה ביפן וטיפול והפנייה של אנשים רנדומליים ששאלו על הצגות של היכל התרבות למקום הנכון. רוב הלחץ מתרחש מכשעה לפני פתיחת השערים (עשרות של תגים מחולקים והמון בקשות של מתנדבים ובעלי דוכנים לפגוש אחראים שונים בסגל). ועד הצהריים. היה כל כך עמוס עד שהיו רגעים בהם בנוסף עלי ועל הילה, היו עוד שלושה חברי ועד שעבדו כדי לטפל בעומס. ומכאן אנחנו מגיעים למסקנה נוספת, בבוקר ואולי אפילו בצהריים דוכן אמא"י זקוק לשני מתנדבים ולהגדרה ברורה לגבי תפקידיו. כי יש פשוט... הרבה כאלה.

נראה שדוכן אמא"י ישנה שוב את פניו בעתיד הקרוב, משימוש בצורת הרשמה מתקדמת יותר ועד ארגון והגדרה מחדש של הדוכן - כי אי אפשר כרגע לקיים כנס בלעדיו.

הכללות

כבר זמן מה שחשבתי על המושג הנקרא בפי כל "נאורות". הנאורות עצמה, אמורה הייתה להחליף מסורות ומחשבות של התקופות העתיקות ולהביא במקומן מחשבות רציונליות.

הכל טוב ויפה, אבל מי היא הסמכות הקובעת מהו דבר רציונלי ומה לא? התשובה המתבקשת היא שכל אדם, באמצעות שכלו יגיע למסקנות שלו בעצמו. כמובן שלא ניתן שאדם אחד (וכל אחד) יחזיק בכל הידע כאשר חיינו הם דבר סופי ולכן אנו מבססים את האמיתות שלנו למאגרי מידע ומשתדלים שיהיה ניתן לשחזר את המסקנה. ובכך יש לנו אפשרות לוודא את יסודות ההבנה שלנו, ובמקרה של "קריסה" להציל את מה שניתן.

היום אנו שומעים הרבה את הביטוי "חשוך", הפוך מן המושג "נאור". למשל, יש שיגידו שאפליה היא דבר "חשוך", דבר לא נאור. זה נעשה כיוון שאנו מרגישים ש"התקדמנו" ואנו יכולים להתקדם ולשאוף לעבר האידאלים האנושיים שהגדרנו לנו.
אבל מניין לאותם אנשים שהתקדמנו? אולי דווקא הלכנו לכיוון ההפוך והתרחקנו מאותה "אמת" שאנו כל כך חפצים בה?
אין בידי שום אמצעי לאשש או להפריך מחשבות כאלו ואחרות, כיוון שאלו הם רעיונות בלבד (ואפילו לא אוניברסליים) שיהיה קשה למצוא הסכמה עליהם בין בני האדם. אבל דרך הפעולה קיימת ואף נוחה מאוד לשימוש.

כל שצריך לעשות הוא להיות טיפה יותר צנועים ולהבין כי גם מה שביססנו ו"הוכחנו" (לא מתמטית) לעצמנו הוא בגדר מודל של המציאות כפי שאנו תופסים אותה, לפי תצפיותינו (ניסיוננו) וההיגיון שלנו שרגשות מעורבים בו. כלומר מעבר לזהירות שבה אנו צריכים לנקוט כלפי עמדה מסוימת בה אנו נוקטים, צריך להיות מודעים לכך שלאדם יש נטייה להתאים את הממצאים לתוצאת המחקר הרצויה. למשל, אני אריב עם מישהו אני מכיר כאדם חם מזג ורק "אוכיח" את הטענה שלי עצמי.
זה אולי נשמע טיפשי ומוגזם, אך כאלו אנחנו, לרוב.

הנה דוגמה פשוטה מאוד שמראה איך באמצעות דרך חשיבה זו ניתן לגשר גם על פערי אידאולוגיה (כי מחשבת-על אנו מסכימים על החוקים): בן דודי ועוד חבר קרוב שלי הם אנשים מאמינים. האמונה שלהם חזקה ובאה מבפנים. אני לא מאמין באל נכון לזמן כתיבת שורות אלה [אם כי פעם אחרונה שאמרתי את זה בקול חטפתי בשתי נקודות מאוד כואבות - אולי זה רמז...]. אך כיוון שאנו מאמינים כי האל אינו ניתן להוכחה או הפרכה יש בינינו הבנה האחד לשני.
ואם יגיע יום בו תהיה בידינו הוכחה או הפרכה לאחד הצדדים - כולנו נהיה שם.
זאת היכולת של האדם להיות צנוע כלפי דעותיו ולהאמין שישנה האפשרות שהוא טועה, ולהאמין בזה רוב הזמן.
לצורך העניין, אדם שמסתכל על חרדי ואומר שהחרדי הינו אדם חשוך כיוון שהוא חרדי חטא פעמיים:
- הוא יהיר בגלל העובדה שהוא רואה בעצמו "נאור" ומניח שהאדם השני הוא "חשוך". אותו אדם עושה הכללה כנגד אוכלוסיה שלמה.
- הוא בטוח בנאורותו שלו. וזה אבסורד.

אני ממליץ לך לאמץ את צניעות המחשבה. אם כי יכול להיות שאני טועה :P